איך לאמן את התודעה

הקשבתי וסיכמתי את עיקרי דבריה של נטאלי בן דוד בתוכנית "שיחות טרנספורמטיביות" ברדיו "מהות החיים" מהתאריך 6.7.2015:
אימון התודעה:

"קרישנה מורטי אמר ששום חוק ושום קבוצה לא יכולה להביא שלום או סדר חוץ מהסדר שהאדם עושה עם עצמו. לכן חשוב אימון התודעה והאימון של החוסן הנפשי שלנו מול עצמנו, שנדע מי אנחנו וכמה הפחד והטינה יכולים להשתלט עלינו. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם ארעי שהכל בו חולף ומשתנה כל הזמן וכשאנחנו הופכים את הדברים לקבועים ובלתי משתנים יחד איתו מגיע סבל גדול אז אני בעד ארעיות."

"סוגיאל רינפוצ'ה אמר בספר המתים והחיים הטיבטי שאנחנו חיים תוך מאבק אינטנסיבי ומלא דאגות. מכייון שחיינו אינטנסיביים מבחינת המרחב בו אנו חיים שזהו מרחב המאוים ברמה היומיומית בין אם זה מבחינה כלכלית, בין אם זה מבחינה מרחבית, ובין אם זה מבחינת השיח,אני מוצאת שהעבודה הזו של אימון התודעה, אימון הגוף ואימון תשומת הלב שלנו לעצמנו נדרש יותר מתמיד. שכן בסופו של דבר האדם עומד מול עצמו ומול תחומי חייו ואיפה שהוא יכול לחולל באמת שקט נפשי זה רק בתוכו. לשים לב לנשימה, לשים לב לשפה, לשים לב לפעולות, לשים לב לתכלית שאתה לשמה נמצא.אין בחוץ באמת את השקט והשלווה, השקט הוא פנימי ולדעתי חשוב מאוד שלאנשים תהיה גישה לחוסן הנפשי שלהם ושתהיה להם ראייה ברורה על מה הוא העולם, ומהי תפיסת העולם שלהם. אני משוחחת עם אנשים בתוכניות שאני מלמדת ובכלל אני שואלת אנשים "אז מה תפיסת העולם שלך? איך אתה מסביר לעצמך את הקיום?" לא תמיד הם יודעים לענות, יש איזשהו בלבול יש איזו אמביוולנטיות."

"קרישנה מורטי, אמר שאין באמת במה להיאחז חוץ מאשר בסדר הפנימי שלך, ז"א כשיש אי סדר פנימי כל אי סדר חיצוני יערבל אותך יותר. לכן השאיפה חייבת להיות אם כבר להיאחז במשהו אז שזה יהיה באי אחיזה. איך אני קודם מבהיר לעצמי את הדברים, כי אם הדברים לא בהירים לי, כל מה שיהיה בחוץ יגרום לכאוס יותר גדול בתוכי. שכן יש השפעה של אנרגיה, יש השפעה של השתקפות, ולכן החוסן הרגשי, הנפשי, השקט הפנימי שלנו הוא משהו שמאוד חשוב שנלמד להכיר אותו שנלמד לפתח אותו, נלמד להקשיב לו, לחקור אותו. העוגן חייב להיות ברצון להבין את עצמי."

"יש אנשים שבוחרים להתנתק מהסביבה ומהחברה והולכים לאיזשהו מנזר, או ישנן קהילות שנותנות תורה, דעת ופילוסופיה מאוד מסודרת ומצוות כאלה ואחרות ששומרות על אותם אנשים, אבל בסופו של דבר אלה דברים מלאכותיים והאדם נדרש לפגוש את עצמו, המפגש הוא תמיד מול העצמי."

"אני קוראת עכשיו ספר שנקרא "הדברים" של ז'ורז' פרק, סופר צרפתי, שמתמחה בלכתוב על הפרטים הקטנים של החיים, והוא מספר בספר הזה על זוג צעירים צרפתי שחי את חייו בתקופה שהיתה מלחמת אלג'יריה, והוא אומר שהעיסוק במלחמה נתן להם שנתיים של חופש מהעיסוק בעצמם. אז נסיבות החיים מפריעות לנו בד"כ להיות מודעים וערים לעצמנו."

אסי זיגדון: "האם כל אדם לדעתך יכול להיות בתהליכים שבונים את העוגנים הפנימיים שלו או שיש אנשים שלא יכולים לעשות את זה? שהם צריכים את ההדרכות החיצוניות, את המורה, הגורו, מישהו שכל הזמן יעזור להם... האם כל אדם יכול לעשות טרנספורמציה?"

נטאלי: "כן, בטח. התפיסה שלי היא שאולי יגידו שהיא תפיסה נאיבית, יגידו שהיא תפיסה מרחיקת לכת, בעיניי, גדולתם של אנשים נמצאת בתוכם פנימה וכל אדם יכול לחולל טרנספורמציה מתוך עצמו. יש המון דרכים לטרנספורמציה והשאלה איזו דרך מתאימה לאדם."

"הבודהיזם וכל פילוסופיה רוחנית אומרת שצריך תורה, קהילה ודרך. אנשים יש להם את הצורך במרחב מוגן, אני חושבת שכולם רוצים הורים בדרך כזו או אחרת. בעולם העבודה אני חושבת שהרבה פעמים אנשים שרוצים לעזוב את המקום השכיר ולהיות עצמאי אז בשבילם הארגון זה סוג של הורות, הרב זה סוג של הורות, מורה זה סוג של הורה, אז אני חושבת שכולנו איפשהו רוצים שמישהו ידאג לנו, יכוון אותנו, ייתן לנו."

"בעיניי, אנשים רוצים מסגרת, אנשים רוצים שקט פנימי וכנראה שאנשים שאתה מדבר איתם או שדיברת איתם בסופו של דבר כנראה מחפשים איזשהו שקט והם מצאו אותו שם, ולכן אני חושבת שכן, כל אדם יכול לעבור טרנספורמציה, כל אדם יכול להגיע לשקט פנימי, תלוי בדרך שהוא בוחר בה, אנחנו מעדיפים שיבחרו את הדרך שלנו."

אסי זיגדון: "מה זאת מדיטציה? איך את מתיחסת למושג הזה?"

נטאלי: "מדיטציה עפ"י סוגיאל ריפונצ'ה בספר החיים והמתים הטיבטי משמעו לקחת הפוגה מאופן הפעולה הרגיל"

אסי זיגדון : "לעצור? עצירה?"

נטאלי: "מתחיל בעצירה.. אבל בסופו של דבר, מדיטציה זה איזשהו סוג של תהליך פנימי, רוחני שאנשים מתחברים למשהו בתוכם, גדול מהם. בבודהיזם מדברים על 84,000 דרכים לסבל ו- 84,000 דרכים לשיחרור מסבל, שהם סוגי מדיטציות כאלה ואחרות. יש כל מיני זרמים ויש את קרישנה מורטי שאומר שאין דבר כזה מדיטציה. הוא אמר שאנשים משתמשים במושג מדיטציה באופן לא נכון ולא ראוי. לטענתו, עליך לשאול את עצמך שאלות משמעותיות, לחקור, להיות ער, להתבונן על what is. למשל כששואלים אותו איך היית מסביר חופש אז הוא אומר "מה זה חופש?" ואותו דבר הוא שואל “what is meditation?”."

"איך שאני תופסת את זה באופן אישי זה שאני חושבת שהרבה פעמים מתבלבלים בין השימוש במדיטציה להרפיה, לרוגע או להפגת מתחים לבין להיות בתשומת לב למה קורה לך ברגע זה, כאן ועכשיו. כמה באמת תוך כדי שאתה מדבר או תוך כדי שאתה מקשיב אתה שם לב לנשימה שלך, אתה שם לב למה שאתה אומר, אתה שם לב למה קורה לך, זה בעיניי מדיטטיבי. היכולת שלך לשים לב כשאתה אוכל לטעמים של האוכל או היכולת שלך לשים לב להיות בקשב מלא למישהו. אז בעיניי המילה מדיטציה מאוד מכובסת, מאוד מעורבלת, שמים אותה בכל מקום ובאמת יש המון סוגים של ריפוי ושל שקט ושל הרפיה, אבל כשאני מדברת עם התלמידים שלי על מדיטציות כשאני נמצאת שם זה המקום היומיומי, זה המקום הרגיל, זה אמור להיות איזשהו מקום שבו אנחנו בתשומת לב לעצמנו וכשאנשים שמים לב לעצמם הם לא צריכים מדיטציה הם יכולים פשוט להיות במרחב הזה כל הזמן, בינם לבינם. אני ממש לא חסידה של לעשות מדיטציה 20 דקות בבוקר ואז לא משנה איך ניראה היום שלי, לא, אתה רוצה לעשות עבודת scanning על הגוף שלך, זה שאתה עובר איבר איבר בגוף שלך ושם לב לתחושות, לכאבים, למחשבות, לנשימה, ואז אתה ממשיך ביום שלך ואתה מפסיק להיות בקשר עם הנשימה ועם התחושות, ועם השפה. בעיניי אין לזה הרבה ערך, כי ראיתי ופגשתי אנשים שעשו ויפאסנה ועשו הרבה מאוד תהליכים והם יכולים להגיע לכאלה רמות כעס שאני אומרת "מה הקשר בין התרגול לבין חיי היום יום?". בעיניי אין שום ערך לתרגול אינטנסיבי אם הוא לא מוטמע בחיי היום יום שלך באינטראקציה רגילה עם אנשים, כי שם נוצר המפגש האמיתי, שם נוצרים היחסים, במקום שיש יחסים שם נמדד אורח הרוח שלך ואורח הנשימה שלך, ולכן אני תופסת את זה קצת אחרת."

"לי יש שתי הנחות עבודה: הנחת עבודה ראשונה אנחנו מקשיבים דרך הגוף, הגוף מהדהד את הקשב ולא האוזניים, כלומר, מילים שנאמרות לדוגמה בישיבה בעבודה, כדאי שאני אהיה ער שהמילים שנאמרות בחדר מהדהדות את הגוף שלי, יש להם הד, כמו הד ברמקולים, והמילים האלה פוגשות כל מיני חלקים בגופי, את מערכת הדם, את מערכת הנשימה, את מערכת השרירים, את המערכת העיצבית שלי, וכדאי שאני אהיה ער למה קורה לי בגוף, והאוטומט שלי יהיה להיבהל"

"וזאת גם הנחת העבודה השנייה, ששפה מאז ומתמיד גורמת לבהלה,
לא סתם אומרים על אנשים קשובים שיש להם אורח רוח, הרוח זה הנשימה, אורך הנשימה,
ומכאן, מה שאני יכול לעשות אם אני יושב בישיבה זה תוך כדי שאני מקשיב, אני אשים לב למה קורה לי בנשימה שלי."

אסי זיגדון: "מה זה אומר?"

נטאלי: "זה אומר שכאילו אני מתגנב מהצד ואני מתבונן בי נושם, כאילו שיש איזה מפוח שהוא מערכת החזה והבטן שלי, כל אזור הנשימה, ואני יכול להתבונן בזה מהצד וזה יכול לאפשר לי הקשבה מלאה."

"אז להניח את שתי הנחות העבודה האלה, שאחת מילים מהדהדות גוף, והגוף מקשיב, ולא דווקא הראש או האוזניים, כל הגוף, והדבר השני, זה שמילים יכולות לגרום לי לבהלה, ולתגובה לא מדויקת, ולכן מה שיש לי באמת לעשות זה להקשיב עד הסוף, ואם יש לי זמן אז אני יכול לשקף ולחזור על מה שנאמר, ולראות אם הבנתי את מה שנאמר ולבדוק אם התגובה שלי היא באמת תגובה למה שנאמר או תגובה לבהלה שאחזה בי, או לאיום שאני חווה באופן לא מודע כמובן."

"אני תמיד משווה את החיים לילדים, אני באמת חושבת שאנחנו בני חמש עם גוף גדול, ואם תסתכל על חדרי ישיבות, ולא משנה באיזה חליפות יושבים בהם, אני תמיד רואה אנשים בתוך ארגז החול בגן, וכל אחד רוצה לקחת צעצוע יותר גדול, והוא נלחם על חלקת החול הקטנה שלו, ונכון, יש המון מאבקי כוח, ושליטה, ומי חכם יותר, ומי יגיד יותר, אז אם אתה יודע שיש פה ארגז של חול, וכל מה שיש זה להיות מדויק לעצמך, אז כן, אנשים יגידו, ויתערבו, ואתה יכול להגיד "חבר'ה, אני רוצה להגיד משהו ואני מבקש שתקשיבו לי", או "הקשבתי רגע למה שאמרתם והייתי רוצה לראות אם אני מבין על מה מדובר". המקום הזה של להיות בישיבה מישהו שהוא נינוח, ונעים, ושיוצר איזשהי הפרדה בשיחות, יוצר איזשהו מובנות וסדר. בסוף זה ארגז חול עם קוביות שצריך לסדר אותם."

"בסופו של דבר החיים חיים בתוך שפה, ולצערי גם החלטות גורליות מתקבלות שם בתוך השפה שלנו, אז הייתי אומרת לאדם בישיבה לשים לב לעצמו, לשים לב למה המילים עושות לו, אפילו לשאול את עצמו "מה זה עושה לי מה שאומרים?", או לקחת נשימה ולא להגיב מייד ולשאול את עצמי "מה הייתי רוצה לתרום לישיבה הזאת, מה חשוב לי לתרום עכשיו, מה חשוב לי להגיד?"."

"אני לפעמים צופה בישיבות בארגונים מתוך העשייה שלי, וזה מדהים לראות כמה אנשים נאבקים על יתרת הבשר של המילה, מי יגיד יותר, מי יגיד מה חשוב, והדבר הכי חשוב ללמד זה קשב, זו הקשבה, לכן אני אומרת שהדבר הבסיסי במקומות שבהם יש כאוס זה להתבונן בהם, להקשיב, ולשאול מה אני רוצה לתרום, ואם נבהלים להגיד "הכל כשורה"."

אסי זיגדון: "זה משהו שצריך לתרגל אותו?"

נטאלי: "במקום לדבר על המילה תירגול נדבר על דרך חיים, כשאומרים תירגול זה אמור להפסיק מתישהו, זה לא על תירגול זה על being, זה על to be, זה על להיות בתשומת לב, ואני פחות אוהבת את המילה תירגול, כי היא מוציאה את זה מהיום יום, זאת הדרך לחיות, בתשומת לב לנשימה, ובהתבוננות, ולא כתירגול אלא כדרך חיים, התבוננות כדרך חיים."

"זאת היתה שיחה מיוחדת היום בתחנות שעברנו ואני יוצאת עם המחשבה על הים. יש מושג שאני מלמדת אותו בתוכנית נקודת מפנה שאני אומרת שהתודעה שלנו היא כמו אוקיינוס, אנחנו צריכים לזכור שהכל פתוח כל הזמן, ושאין באמת קיבעון, הקיבעון הוא רק שלנו, אז בתוך ההתבוננות כדרך חיים, הייתי רוצה להוסיף לזה תודעת אוקיינוס."

בברכה,
דיקלה ניצן.

Image courtesy of nenetus at FreeDigitalPhotos.net