דחיינות על פי נטאלי בן דויד

ענת קאלו לברון, ראיינה את נטאלי בן דויד ברדיו "מהות החיים" בתוכניתה "אסימונים" (בתאריך 20.01.2012). נושא השיחה היה "דחיינות בגישה שונה".

סיכמתי עבורכם את כל התובנות, הדוגמאות והטיפים מהשיחה:

ענת: "מה את אומרת על דחיינות?"

נטאלי: "אני אומרת שאין דבר כזה דחיינות, יש רצון – רוצה ולא רוצה, ולתוך זה נופל: "אני דחיין", "אני לא מסוגל", "זה לא בשבילי"."

"רובנו חיים חיים של הכרח ודיכוי עצמי שקשורים למקומות עמוקים בילדות שלנו שלא רצינו והכריחו אותנו, מה שגרם לרצון החופשי שלנו להישחק לאורך השנים. ובבגרותנו, גם כשאנחנו רוצים לעשות דברים שמייטיבים איתנו ונכונים לנו, הדבר הראשון שיקפוץ זה ה"לא רוצה", ה"לא בא ל"י וה"אין לי חשק" של אותו ילד שלא שאלו אותו, ולא היה לו את החופש לבחור אם הוא רוצה או לא רוצה לעשות את זה והיום הוא מרגיש "כאילו" חופשי."

"דחיינות היא רק מילה, מושג, אך במציאות אנחנו עומדים במקום, ממתינים ומחכים שמשהו אחר יקרה. מין איזו ציפייה או תקווה. אני תמיד אומרת שהצד השני של תקווה זה ייאוש, אנשים שדוחים הרבה מאוד דברים ממתינים למשהו ועמוק בתוכם הם מיואשים מאוד."

"אני נותנת תרגיל למשתתפים שלי כשאנחנו עובדים על דחיינות וזה לכתוב חיבור – "למה אני מחכה"."

"כשאנחנו רוצים משהו אנחנו עושים, לדוגמה: אם אנחנו רוצים לאכול משהו שבא לנו אנחנו לא שואלים את עצמנו אם נדחה את זה, יש רצון ברור, או כשאנחנו רוצים לחבק את הילד שלנו אנחנו קמים ומחבקים אותו – שוב, הרצון ברור וחופשי לנו."

"מתי אנחנו מתחילים להסתבך? כשאנחנו לא יודעים אם את מה שאנחנו עושים אנחנו באמת רוצים או חייבים או מישהו מכריח אותנו."

"במציאות אנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים, ואם אנחנו דוחים דברים הסיבה היא שאנחנו לא באמת רוצים לעשות אותם אבל אין לנו את החופש להגיד "את הדבר הזה אני לא רוצה לעשות"."

"הדבר היחיד שיש לנו מחויבות אמיתית אליו זה לילדים שלנו, כשאנחנו מגדלים ילדים אנחנו לא שואלים את עצמנו אם אנחנו רוצים להכין להם אוכל או לא – אנחנו מכינים להם אוכל נקודה. חלקנו מכינים אוכל לילדים שלנו וסובלים נורא, כאילו מישהו הכריח אותנו להביא את הילדים שלנו לעולם. אנחנו עושים דברים, לא לוקחים אחריות על הבחירות שלנו ואח"כ סובלים."

"לא רוצה זה גם רצון. במציאות יש רק רוצה, אין לא רוצה. אם אני לא רוצה ללבוש חולצה אדומה ואני לובשת חולצה לבנה אז כשאני אומרת שאני לא רוצה אדום אני גם אומרת שאני רוצה לבן. כשאני אומרת שאני לא רוצה להכין אוכל אני גם אומרת שאני רוצה עכשיו לשבת ולקרוא."

"איך אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים? לפי מה שעשינו עד היום. האשליה הזאת שיש איזשהו מישהו שמכריח אותנו לעשות משהו היא אחת מגורמי הסבל המאוד גדולים ואם אנשים יבינו שהם חיים את החיים שלהם כי ככה הם רוצים, יש סיכוי לטרנספורמציה, כי אנשים לא היו יכולים לחולל שום מפנה בחיים שלהם, אם הם לא היו אחראים על המציאות שלהם. הכל יכול לקבל מפנה בגלל הרצון שלנו והיכולת שלנו להיות אחראים באופן אישי."

"אני תמיד אומרת להורים תשאלו את הילדים שלכם כל הזמן: מה הם רוצים? מה הם לא רוצים? בא לכם? לא בא לכם? מה הם מרגישים? מה הם חושבים? כדי שהם יפתחו חשיבה עצמאית, מקורית וחופשייה כדי שכשהם יתבגרו הם לא יגידו "מכריחים אותי ואני לא יודע מה אני רוצה". ילדים מכיוון שאין להם הרבה ורבאליות הם מקשיבים לגוף שלהם והם מדוייקים והאחריות שלנו היא לתת ערך ותוקף לדברים שלהם ולכבד אותם."

ענת: "אם הילד שלי אומר לי לא בא לי ללכת לבי"ס"

נטאלי: "אז לשאול אותו מה בא לך במקום?"

ענת: "ללכת ליום כייף עם אמא."

נטאלי: "בסדר, אפשר לסדר את זה. הרבה הורים נמנעים מלשאול את הילדים מה בא להם כי אז הם יצטרכו לשאת בתוצאות."

"לא להגיד לילד: "אתה לא יודע מה אתה רוצה" או "זה לא נכון", "אתה לא חושב טוב", כל המילים שמדכאות לחלוטין את הרצון החופשי של הילד. אם נשאל אותם הם יהיו יותר עצמאיים ויוכלו יותר לבחור, הם יסמכו על עצמם. אנחנו דוחים הרבה דברים כי אין לנו על מה לסמוך. תקשיבו לילדים כי הם מורים מצוינים לרצון. תסתכלו ותתבוננו איך הם רוצים דברים כי זה הרצון הראשוני."

ענת: "אז איך חוזרים לדעת מה אנחנו רוצים?"

נטאלי: "קודם כל להבין מה את רוצה ויש לך. לתת את הקרדיט למה שאת רוצה ומה שיש לך. ואז לקחת את מה שאת אומרת שאת רוצה ולא מתרחש, לחקור אותו ולהתבונן בו."

ענת: "אני רוצה להרוויח יותר כסף."

נטאלי: "מה זה יותר? כמה יותר? יש לך מספר?"

ענת: "אני רוצה להרוויח 30 אלף ש"ח."

נטאלי: "איך הגעת למספר הזה? מה גרם לך לבחור 30 אלף ש"ח? זה ניראה לך מספר טוב? רעיון טוב?"

ענת: "כי ניראה לי שזה אפשרי עבורי וזה מה שאני צריכה להרוויח."

נטאלי: "אז זה מה שאת צריכה, זה לא מה שאת רוצה."

"פעם אמרה לי אשת עסקים מצליחה ועצמאית שהיא רוצה להרוויח יותר כסף. שאלתי אותה כמה והיא אמרה: 50 אלף ש"ח בחודש. שאלתי אותה איך היא הגיעה למספר הזה והיא ענתה לי שלהרוויח 50 אלף ש"ח זה אתגר בשבילה. שאלתי אותה אם היא יודעת איך יכולה לייצר 50 אלף ש"ח והיא ענתה לי: "בטח שאני יודעת להגיע לזה אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר."

"הרצון שלנו בנוי משכבות והרצון האמיתי, זה שיושב בשכבה הלא מודעת הוא זה שמנהל את החיים שלנו ואני לא אומרת שזה לא טוב לרצות 20 או 30 אלף ש"ח, אבל אם הייתי יושבת ועובדת איתך על זה, לא הייתי עובדת איתך על ה-30 אלף ש"ח, אלא הייתי עובדת איתך על מה שיש עכשיו ואיך יצרת את מה שיש עכשיו, כי אז היינו מגלות הרבה דברים על הרצון שלך עם מה שיש לך. אם היום את מרוויחה 10 אלף ש"ח היינו חוקרות ביחד איך הגעת ל-10 אלף ש"ח, מה יש ברצונות שלך ששם אותך על 10 אלף ש"ח, ואז היינו מגלות על מה מתבסס הרצון שלך. את מרוויחה בדיוק כמה שאת רוצה להרוויח."

ענת: "אז מה זאת אשליה שאני רוצה להרוויח יותר?"

נטאלי: "אני נתקלת בהרבה אנשים שאומרים שהם רוצים זוגיות והם לבד, אז לשיטתי אני אעבוד איתם על הלבד, ואיך זה שהם לבד, כמה זמן הם לבד, מה יש בנוחות של להיות לבד, ואולי הם יעברו לביחד אחרי שהם יגלו איך זה שהם לבד, כי דברים לא קורים לנו סתם. אנשים לא יגידו שהם בחרו להיות לבד אבל זאת המציאות שלהם, גם אם הם לא רוצים זאת, ולעבוד איתם על זוגיות זה לא לעבוד איתם על מה שבאמת קיים בחייהם."

"אלה שאומרים שביום ראשון יתחילו דיאטה, הם יודעים שהם משקרים לעצמם, גם אם הם יתחילו ביום ראשון זאת רק כוונה טובה. אנחנו צריכים להבחין בין כוונות טובות או רעיונות לבין רצון. רצון זה משהו שקורה. זה לא משהו שדורש כ"כ הרבה מאמץ, תכנון ועבודה קשה, הוא קורה, זה מתרחש, יש התרחשות."

"גם אלה שאומרים שהם ירוצו ביום ראשון בבוקר יש להם את אותו סיפור, גם אלה שיפסיקו לעשן."

ענת: "למה את אומרת שהם משקרים לעצמם?"

נטאלי: "כי בזמן שהם אומרים שהם יתחילו דיאטה ביום ראשון, הם יודעים שזה לא הולך לקרות. יכול להיות שהם יתחילו דיאטה ביום ראשון ויכול להיות שלא. אם תבקשי מהם לכתוב לך צ'ק על סך עשרת אלפים ש"ח שהם בטוח יתחילו דיאטה ביום ראשון, הם יחשבו פעמיים אם לתת לך את הצ'ק או לא".

"היה לי פעם מאמן הודי, ג'יננדה ג'יין שמו, שאמר משפט יפה: "we shall see" נחכה וניראה."

ענת: "אז דחיינות זה גם לשקר לעצמנו?"

נטאלי: "כן, אנחנו משקרים לעצמנו בהרבה דברים שאנחנו יודעים שלא יקרו."

"כשאנשים לא רוצים לעשות משהו – זה נכון להם. כשאנחנו דוחים משהו או ממתינים למשהו זה נכון לנו וזה שומר עלינו ממשהו אחר שאולי אנחנו לא ערים לו, פוחדים ממנו. למשל אנשים שמאוד רוצים לקנות בית ופוחדים להתחייב על משכנתא, אז זה לא שהם לא רוצים, הם רוצים יותר להיות רגועים מאשר שיהיה להם בית. הם חושבים שמשכנתא זאת מעמסה כלכלית מאוד גדולה או שהם חוו משהו בילדות ביחס לבית ומשכנתא."

"כשאתה לא עושה משהו כי זה נכון לך, תשקול שזה משהו שאתה לא רוצה לעשות ותתבונן במקום נינוח יותר, ואולי יש שם פחד, אולי יש שם כעס, ואולי יש שם אכזבה, ואולי יש שם משהו רגשי שעוצר את הפעולה."

"אם לא נוח לנו בגוף – הגוף יודע. אני מאמינה שהגוף שלנו הוא הפטפטן הגדול והוא זה שאומר את האמת, הוא זה שחש, הוא זה שמרגיש, הוא זה שיודע מה נכון לו, וכשאנחנו ילדים מאוד קטנים אנחנו לא מאומנים לחוש."

"לדוגמה: ילד יכול לקום בבוקר ולהגיד שהוא רוצה חולצה קצרה ואמא שלו תגיד "לא, אתה לובש חולצה ארוכה", מה שבעצם היא אומרת לו "מה שאתה חש, אל תסמוך על זה, אני יודעת מה נכון לך". לבת שלי תמיד חם אז אני ישרה איתה ואומרת לה שאני אמא דאגנית ומבקשת ממנה לשים סוודר בתיק בשבילי, כדי שאני אהיה רגועה כשהיא הולכת. אני אומרת לה תסמכי על מה שאת מרגישה, מקסימום לא תשתמשי בסוודר אבל אני אהיה רגועה. "

"חשוב להבין שאנחנו חיים בעידן מאוד תובעני, דאגני, אינטנסיבי ודחוק. מי שהמציא את הסלולרי, המחשבים וכל המדיה התכוון שיהיה לנו יותר פנאי אבל הסתבר שזה לא יצא טוב כמו בתוכנית ואנשים לוקחים איתם את האייפון לשירותים ועונים לאימיילים. אז יוצא שאנשים לא לוקחים לעצמם זמן להתבוננות, זמן למחשבה וזמן לישיבה שקטה. יש אנשים שגם אם הם לוקחים לעצמם את הזמן אז הם מרגישים לא בנוח, מה פתאום הם נחים. כך גם מצטברת רשימה אינסופית של פעולות שהם אמורים לעשות ומתחילה ביקורת עצמית: "אני דחיין", "אני עצלן" ו"אני לא מספיק טוב"."

"אנחנו רוצים להסתכל אם יש לנו ביום שלנו גם זמן שבו אנחנו לא עושים שום דבר: פשוט מתבוננים, יושבים בשקט, נחים, מתבוננים בנשימה שלנו. פשוט להיות. לשבת עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה, מה חשוב לי."

ענת: "מה הזמן הזה ייתן לנו?"

נטאלי: "אנחנו מטפלים בגוף. יש לי חבר שהוא מורה לזן והוא מספר לי ששאלו אותו מה ההגדרה שלו למצוינות והוא ענה: "צלילות התודעה". אנחנו עמוסים, כאוטיים לחלוטין וכשאנחנו לא עושים דברים אז אנחנו מתבוננים מחדש על הדרך בה אנחנו מתעדפים דברים שאנחנו רוצים או לא רוצים, זה מאוד מפקס."

"כשאני שואל את עצמי מה אני רוצה ומה חשוב לי, השאלה, מה שהיא עושה היא מתחילה לעבוד בתוך הגוף, מתחילה לייצר איזשהי אנרגיה בגוף שלנו. אם אני שואלת את עצמי מה חשוב לי, מה אני רוצה – סביר להניח שאני אדחה פחות דברים."

"הדרך הקלה לבחור מה אני רוצה ולא רוצה זה דרך סולם הערכים שלי, מה חשוב לי והאם מה שאני רוצה ולא רוצה מסתדר עם מה שחשוב לי."

ענת: "איך אנחנו יודעים מה הערכים שלנו?"

נטאלי: "אנשים יודעים מה הערכים שלהם, אם תשאלי אדם מה הערכים שחשובים לו בחיים הוא יגיד לך. אם תשאלי אותו איפה הערכים באים לידי ביטוי במציאות היומיומית שלו, סביר להניח שהם באים בחלק גדול, וסביר להניח שעל חלקם הוא מוותר או לא משתמש בערכים שלו במקומות שבהם הוא חווה לחץ, או מתח, או כעס, או מה שאנחנו קוראים רגשות הרסניים."

"אני חושבת שאם אנשים רוצים להתחיל להיות אחראיים וישרים עם עצמם שיסתכלו על רשימת המשימות שלהם וישאלו את עצמם אם אני רוצה או לא רוצה, ואם יש דברים שהם לא רוצים לעשות שקשורים לחוק כמו לשלם דו"ח אז גם אם הוא רוצה או לא רוצה הוא ישלם אותו כי אחרת המחיר שלו יהיה גדול. הרמה הראשונה היא "to follow the rules" אם אתה אדם ישר ששומר על החוקים אתה תשלם את הדוחות ולהבא גם לא תעבור על החוקים."

"אבל אני מדברת על הרצונות היותר עמוקים, כי דוחות עולים לנו כסף וכדאי לשלם אותם. אבל לאן שאני חותרת זה להבנה שיש לנו את החיים שאנו רוצים והרצון שלנו בידנו (נכון שהוא נשחק בילדות אבל אנו כבר לא ילדים ואי אפשר כל הזמן לשים את זה על אבא ואמא כי הם עוד מעט הם לא יהיו כאן), אז בואו ניתן להורים שלנו נחת, נעשה את מה שאנו רוצים ובמקום להלקות את עצמנו נגיד: "זה שלי, אני עשיתי את זה, אני אחראי על זה ואני יכול לשנות את זה". כשאנחנו לא מאשימים אף אחד הלב מתרחב, זה מאפשר תחושה של חופשיות גדולה."

ענת: "את דוחה?"

נטאלי: "דברים שאני לא רוצה לעשות אני לא עושה ודברים שאני רוצה לעשות אני עושה. אם תגידי לי שיש משהו שאני דוחה, אני אהיה מספיק ישרה עם עצמי ואני אמצא את הסיבה שבגלה אני לא רוצה לעשות את זה. אבל הרבה פעמים אין לנו זמן להתבונן אז אנחנו לא יודעים את הסיבות לשאלה למה אנחנו לא רוצים. הכל זה עניין של נינוחות ושקט. אנחנו לא לוקחים לעצמנו את הזמן הזה."

"אנחנו לא עושים דברים כי לא נוח לנו איתם או כי הם מעלים תחושות לא נעימות. הגוף כל הזמן אומר את האמת אך אנחנו לא מאומנים בלחוש ובלטפל בתחושות הלא נעימות. לדוגמה במקרה בו אני צריך להרים טלפון כדי לבקש משהו ממישהו והגוף לא נוח לו, אז במקום להיות עם התחושה הלא נוחה אני הודף את התחושה שלא נוחה לי ע"י זה שאני הודף את הפעולה. ברגע שאוכל להיות עם התחושה הלא נוחה היא תתפרק כבר מעצמה."

"תחושות פיזיולוגיות הן הדבר הכי ראשוני והכי בסיסי שיש ושנוכח כל הזמן. רוב בני האדם לא שמים לב לתחושות, רובנו לא מאומנים בזה. אם נשים לב לתחושות, נוכל לשהות במקומות האלה. "

"אני אתן לך דוגמה: בקורס נקודת מפנה אני מבקשת מאנשים לאסוף את הנתונים הפיננסיים שלהם ולהתבונן בהם, לא לעשות עם זה שום דבר, לא לצמצם, לא לקבל החלטות כלכליות, לא לשנות, רק לנשום, להיות עם זה ולשים לב מה זה מעלה להם בגוף. יש אנשים במדווחים על כאבים פיזיים בגוף, קוצר נשימה."

ענת: "כלומר אנחנו מאומנים בלברוח מתחושות לא נעימות?"

נטאלי: "כן, אנחנו מאומנים בלהדוף אותן, להמנע מהן ואז אנחנו נמנעים גם מהפעולות. אז אם לא נוח לי לעשות איזושהי פעולה, ואני לא מכיר את הגוף שלי ביחס לזה, אז אני אמנע מהתחושה ע"י זה שאני אמנע מהפעולה ואז אני צובר הרבה דברים שאני לא עושה."

"אין שום דבר שהוא מחוץ לעצמנו שלא קורה שהוא לא פנימי, שהוא לא רגשי."

"אם אני לא מסדרת את הניירת שלי, יש משהו שלא מסודר בתוכי. זה השתקפות לאיזשהו משהו לא פתור. אם אני במצוקה כלכלית, יש משהו רגשי שלא מסודר שמשתקף בתחום הזה."

"כל פעם כשאנשים אומרים שהם חייבים לעשות משהו, שיגידו שהם לא רוצים ויראו מה הם חשים, מה עולה להם."

ענת: "אם אני אומרת שאני "חייבת להתקשר לאמא שלי", את מציעה לי להגיד שאני לא רוצה להתקשר לאמא שלי ולהיות עם זה?"

נטאלי: "תראי מה עולה לך מהגוף ותשאלי את עצמך: "אני רוצה להתקשר או שאני לא רוצה?". תהיי עם המילים האלה: "רוצה", "לא רוצה" במקום "חייב". כי את לא חייבת להתקשר לאמא שלך ."

ענת: "אני ארגיש אשמה שאני לא מתקשרת לאמא שלי."

נטאלי: "איך את יכולה להרגיש אשמה בלי שיאשימו אותך?"

"כשאנחנו שוהים ויושבים ישיבה שקטה עם עצמנו אנחנו, מפתחים את החוסן הנפשי שלנו להיות עם מה שלא נוח לנו. ככל שאנחנו מגדילים את הזמן בשהות עם מה שלא נוח לנו – מתחיל להיות לנו נוח ואז אנחנו מפתחים איזשהו חוסן נפשי של בחירה ושל אחריות אישית."

איזו שיחה מעוררת השראה, נכון?

בהצלחה,

דיקלה ניצן.

Image courtesy of tiramisustudio at FreeDigitalPhotos.net