אני מאוד מסכימה עם מורתי, נטלי בן דויד, שאומרת שהמילה זוגיות כבר מאוד נשחקה. נטלי מציעה לדבר על אהבה.
אנחנו נכנסים למערכת יחסים בחיפוש אחרי אהבה, ולא מבינים שאנחנו חייבים להביא קצת אהבה איתנו.
אנחנו חייבים להביא תחושה חזקה של עוצמה ושל מטרה למערכת היחסים.
אנחנו חייבים להביא תחושת ערך, תחושה של מי אנחנו.
אנחנו חייבים להביא התלהבות ממי שאנחנו, מהחיים שלנו, מהחזון שיש לנו לגבי שני מרכיבים בסיסיים אלה.
אנחנו חייבים להביא איתנו כבוד לעושר ולשפע.
לאחר שהשגנו זאת בעצמנו במידה משביעת רצון, נוכל להתקדם לשלב מערכת היחסים מתוך נכונות לחלוק את מה שיש לנו, במקום לפחד שמישהו ייקח את זה מאיתנו.
לכן, יהיה נכון ומדויק יותר להתאמן על אהבה לעצמנו כשאנחנו עכשיו לבד, במקום להתאמן על זוגיות ואהבה בעתיד.
לתובנות האלה הגעתי בסיומו של המסע שלי למציאת הזוגיות:
נקודת ציון משמעותית עבורי, היתה בגיל 25, אז הסתיימה מערכת יחסים ארוכה.
הפרידה הזאת עם כל הכאב שחשתי היתה גם מעוררת. זה היה ה wake up call שלי.
הבנתי שמשהו בדרך שבה אני מתנהלת לא עובד.
בהמלצת חברה טובה פניתי לפסיכותרפיסטית והתחלתי תהליך של התבוננות עצמית, שהלך והעמיק הודות לחוויות ולתובנות מהתנסות בקורסים, סדנאות וטיפולים שונים.
אך רק בזכות תהליך האימון הצלחתי להבין ולשנות את תפיסות העולם שעיצבו אותי ולמצוא את הזוגיות אותה ביקשתי לעצמי.
השאלות שליוו אותי באותה תקופה היו: איפה אני טועה? מה לא בסדר איתי? איך זה שאני כל כך מוכנה לזוגיות והיא עדיין לא קיימת?
בתהליך האימון חקרנו את כל ההיסטוריה שלי בתחום הזוגי.
מתפיסת ה"חברות" בתקופת ביה"ס היסודי, הקשר הראשון בתיכון וכן הלאה.
נוכחתי להיותי נערה מאוד רומנטית, אותנטית ותמימה, חשפתי את רגשותיי והתלהבותי, נקשרתי ורציתי להיות המון ביחד, יזמתי שיחות טלפון ופגישות.
אך כגודל הציפיות כך היו האכזבות: כל פרידה לוותה בבכי וכאב בלב, רצון להתבודד ולשחזר איפה בדיוק טעיתי.
אני והמאמן שלי שחזרנו אחת מהתמונות שחוויתי, בה אבא שלי ישב איתי והסביר לי שבחור צריך לחזר אחרי בחורה.
הוא ייעץ לי שלא להתקשר אלא לחכות שיתקשרו אליי, לא ללכת לבחורים אלא שהם יבואו אליי.
בכל אותו הזמן שאבי דיבר אליי, בתוך תוכי עניתי לו: אתה לא מבין אותי, אני לא בן אדם כזה שיכול להסתיר את רגשותיי.
באותם רגעים נצרבה החלטה: אני אוכיח לו שאני אצליח למצוא בן זוג בדרך שלי. ומאז המשכתי לשחזר את אותה התנהגות שוב ושוב.
חלק משמעותי בתהליך השחרור, מתפיסת עולם זאת, היה עצם החוויה מחדש של אותם הזיכרונות, וחווית הרגשות כמו התלהבות, התרגשות, תקווה, ואח"כ תסכול, אכזבה, עצב, כאב ואשמה, הרגישו כמו ניקוי וריפוי.
הרגשתי שאני מוציאה החוצה ממני מועקות ישנות שסחבתי.
הבנתי שהיה חשוב לי להוכיח שאני צודקת, רק שלא הבנתי את המחיר.
רק בגיל 32 עצרתי להודות שזה לא מביא אותי לבן זוג שאני רוצה. הסכמתי לוותר על חובת ההוכחה, ולהמציא דרך חדשה שיותר נכונה ומתאימה לי, חופשייה מכל דעה והתניה שהיא מחוצה לי.
מאותו רגע והלאה הפוקוס עבר מבחוץ פנימה: מניסיון להרשים ולהוכיח, לבדיקה והקשבה אם זה מתאים, מעניין, מושך ומדבר אליי.
כל החוויה של דייטים ויצירת מערכת יחסים זוגית הייתה שונה כי הייתי יותר מחוברת לעצמי, הייתי יותר אני.
ככל שהעמקתי את ההתבוננות הפנימית, המשכתי לחקור באימון איזה בת זוג אני רוצה להיות, מאיפה אני יודעת שככה זוגיות צריכה להיראות, איזה זוגיות ראיתי בבית ומאיזה מקום אני בוחרת בן זוג.
שאלות כאלו ועוד רבות גרמו לי להתעסק יותר בעצמי ופחות בלחפש בן זוג.
המאמן שלי עזר לי להפריך פנטזיות שהיו לי בדבר אהבה, ולמצוא את הערך האמיתי שלי, ואת משמעות האהבה עבורי.
ובזמן הנכון האהבה הגיעה. אני תמיד אומרת שלבן זוג כזה הייתי מוכנה לחכות גם עוד 10 שנים.
כל רגע איתו ממלא בכל כל כך הרבה אושר, שמחה ואהבה.
המעוניינים/ות לעשות עבודה עצמית בתחום של זוגיות אני מזמינה לקרוא את הספר שמאוד קרוב ומזכיר את העבודה האימונית שעשיתי, ונקרא "בינתיים" מאת איינלה ונזנט.
מאוד התחברתי למטאפורה של עבודות משק בית נפשיות: "כל אדם רוצה לחוות את אור האהבה. הבעיה היא שהחלונות שלנו מלוכלכים! החלונות של הלב וההכרה שלנו מוכתמים בכאבים ופגיעות מהעבר, בזיכרונות ואכזבות מהעבר.
החלונות אטומים כל כך ע"י פחד, ספקות אישיים ומידע מסולף עד שאור האהבה אינו יכול לחדור דרכם. בינתיים, אנחנו ממשיכים לחפש מבעד לחלונות המאובקים, מנסים לשכנע את עצמנו שמה שאנחנו רואים הוא הדבר האמיתי.
זה לא הדבר האמיתי, ואנחנו יודעים זאת, אבל ניראה שאנחנו לא מצליחים להבין מה לעשות עד שהדבר האמיתי יגיע.
מה שאנחנו חייבים לעשות זה לנקות. אנחנו חייבים לנקות את החלונות, הרצפות, הקירות, הארונות והפינות של ההכרה שלנו.
אנחנו חייבים לאבק ולטאטא את הדברים שמקבעים ומבלבלים אותנו והופכים את הבינתיים לתקופה אומללה."
התרגיל הראשון שממליצה איינלה, הוא לעצור ולשאול 3 שאלות:
מה אני מרגיש/ה?
מה אני רוצה?
מה אני מרגיש/ה ביחס למה שאני רוצה?
רגשות ואמונות אלה עוזרים לכם להגדיר את גבולותיכם, את האופן שבו אתם מאפשרים שיתייחסו אליכם והאופן שבו אתם מתייחסים לאחר.
תתייחסו לאנשים באופן שבו הייתם רוצים שהם יתייחסו אליכם.
לסיכום: בדרך למציאת בן הזוג האידיאלי למדתי למצוא את השלמות בתוכי.
בהצלחה לכל ההולכים בדרך, ליבי איתכם,
באהבה,
דיקלה ניצן.
Image courtesy of nenetus at FreeDigitalPhotos.net
