אמא

בתוכנית השבועית של נטאלי בן דוד ברדיו מהות החיים מה 20.01.2014 עם ענת קלו לברון, נטאלי מרחיבה ומסבירה על המשמעות, הערך והתרומה שיש בעבודה פנימית ועמוקה בכל הקשור למערכת היחסים שלנו עם אמא, איך לעבוד עם הגוף והחשיבות של נשימה ודיבור איטי.

1. מאזינה: "הייתי רוצה לדבר על היחסים עם אמא שלי, הם מאוד מורכבים וזה מפריע לי ומעכב אותי ואני רוצה לפתור את זה."

נטאלי: "חשוב לעבוד על היחסים עם אמא כי זאת המהות, אמא.

לשיטתי, לשיטת סאטיה, שזו שיטה על קשב עמוק, אחד הדברים שקורים לנו עם אנשים קרובים במיוחד כמו ההורים שלנו, בני הזוג והילדים, איפה שקשה לנו זה איפה שאנחנו דומים.

אני מאמינה שכשאנחנו נפגשים במקומות שקשה לנו אנחנו נפגשים עם עצמנו, ולא עם הצד השני, וכנראה שיש משהו במפגש בינך לבין אמא שלך שהגוף שלך לא עומד בו.

אני אתן לך דוגמה:

אני התחלתי את העבודה הטרנספורמטיבית שלי כשהייתי בת 26, ואני בסה"כ בת טובה כזאת, ילדה טובה. אבל היו לי יחסים בסדר עם אמא שלי, לא קרובים, לא אינטימיים, לא עמוקים, ולא הבנתי למה אני רחוקה ממנה, וזה לא ניראה לי כ"כ חשוב כי בסה"כ הצלחתי בחיים אבל אחד הדברים ששמתי לב זה שהשיחות שלי איתה מאוד קצרות, "מה שלומך?" "בסדר", "מה עניינים?" "בסדר", זה לא היה מתפתח לשום מקום ובשיחה גם הייתי מתעצבנת נורא מהר באיזשהו שלב, לאורך השנים הבנתי שמה שלא עומד בזה זה הגוף שלי, הכעס עולה נורא מהר, או עצבנות שעולה מהר או חוסר הנוחות, ואני לא יכולה להישאר איתה בשיחה כי אני לא יודעת לטפל בעצמי, והשאלה שלי אלייך זה מה הכי פוגש אותך מול אמא שלך, מה הרגש או התחושה או המצב שהכי קשה לך איתו מולה?"

מאזינה: "ריחוק, שבריריות, כל דבר קטן יכול לשבור את הקשר ביננו, כשאנחנו רבות כל ריב יכול לקחת זמן עד שנשלים."

נטאלי: "ואם הכל היה אפשרי, מה זה קשר אידיאלי מבחינתך איתה? לחבק אותה? להתעניין בה? לשתף אותה בדברים?"

מאזינה: "יחסים חמים נפשית ולא משנה אם אני גרה בעיר שלה או מרחק שעה נסיעה, שלא צריך לשקול כל מילה כמעט, שלא צריך הרבה הגנות ומחסומים כדי להגיד את מה שאני מרגישה כדי שהיא לא תפגע. יחסים חמים ואמיתיים."

נטאלי: "אני מזמינה אותך להסתכל כשאת פוגשת את אמא שלך את מי את פוגשת ואיך את באה לשם? נעימה? פתוחה? רגישה? שופטת? מרוחקת? קשה לך?

החדשות הטובות הן גם החדשות הרעות, שכל מה שקורה לך, קורה לך מול אמא שלך ולא עם אמא שלך. קשה לך עם עצמך כשאת פוגשת את אמא שלך, קשה לך איתך, ולכן העבודה שלך היא אף פעם לא מול האחר אלא העבודה תמיד היא מול עצמנו.

אחת הדרכים להתקרב זה להתעניין בצד השני, אני מזמינה אותך להכיר את אמא שלך כאדם, לא כאמא, כי לפעמים אנחנו שמים על ההורים שלנו את הדמות, את התפקיד, ואנחנו לא באמת מתקרבים ולא באמת שואלים אותם שאלות על איך הם מרגישים ומה קשה להם, הדרך לעשות טרנספורמציה עם קושי היא לבקש מהאחר את מה שאתה צריך, אז אם את צריכה חום או את רוצה חום את יכולה לתת לה אותו, ואני מזמינה אותך קצת להפוך את המיקומים. סימפטיה או חיבה זה משהו שאתה נותן לצד השני.

המחסום הוא שלך ולא של אמא שלך. הוא משתקף מול אמא שלך ואני מזמינה אותך לעשות עבודה אמיתית עם עצמך ולקחת על עצמך שכל פעם שאת נפגשת איתה להכיר אותה עוד קצת, מכל מפגש איתה תצאי עם משהו חדש עליה שלא ידעת קודם.

הבודהיזם אומר שההורים שלנו נתנו לנו את החיים וכל היתר זה בונוס."

2. ענת: "את יכולה להרחיב בבקשה למה כ"כ חשוב לעבוד על היחסים עם אמא?"

נטאלי: "כי היחסים עם אמא הם המקור, הקשר הראשוני שלנו עם העולם, החיבור הכי משמעותי עבורנו, בין אם היא גידלה אותנו ובין אם לא, כי החיבור שלנו לאמא שלנו מתחיל עוד בעוברות ורוב הדברים המשמעותיים שיצרנו: תפיסות עולם, חוויות, זכרונות, תחושות, קשורות לינקות שלנו, לשלב הפרה וורבלי, שלפני שהתחלנו לדבר, ואח"כ כשהתחלנו לדבר זה יותר ויותר חזק.

עבודה על היחסים עם ההורים או כל דמות משמעותית אחרת שגידלה אותנו או היינו תלויים בה ושפיתחנו מנגנוני הגנה כדי לשרוד את הרגעים שהיו לנו קשים שם, מאפשרת לנו קיצור דרך.

כתוב בעשרת הדיברות כבד את אביך ואמך לא כתוב לאהוב אותם אלא כבד. הרבה פעמים אנחנו מרשים לעצמנו לא לכבד את ההורים שלנו ולזרוק עליהם כל מיני דברים. אנחנו שוכחים שהם התמודדו עם חיים הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו חיים היום.

אני חושבת על הוריי שעלו ממרוקו, גידלו שישה ילדים, הגיעו למדינה חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה, הכל חדש עבורם והיו צריכים להתמודד עם פרנסה.

בסדנה שהשתתפתי המנחה העלה לבמה בחור ובחורה בני 20 ואמר לנו: "ככה היו ההורים שלכם, עכשיו תשפטו אותם, בגיל הזה".

אני לא בענייני הנחות אבל אני גם לא בענייני נקמות והתחשבנויות. גם אם ההורים שלנו עשו לנו עוולות כאלה ואחרות, וגם אני אמא, אם היינו עושים רישום של כל הפעמים שהילדים שלנו נפגעים מאיתנו והיינו שמים על זה שקל בטוח היינו עשירים מאוד, גם אם ההורים שלנו יתנצלו בפנינו ויקחו אחריות זה לא יפתור את החויה הרגשית שלנו כי העבודה הרגשית שלנו היא ביננו לביננו."

3. ענת: כשאמרת שעבודה על היחסים עם ההורים או דמויות משמעותיות עבורנו היא קיצור דרך, למה התכוונת? קיצור דרך למה?

נטאלי: "קיצור דרך לחופש, להיות משוחרר מהתניות, מכעסים, מלחצים, מתפיסות, מריצוי, מפחד מאוד גדול, שיחרור להיות אהוב ונאהב בלי תנאים בלי קשר למה שקרה בילדות שלך, כי נולדנו חופשיים."

4. ענת: בשיחה עם המאזינה אמרת לה: "כשאנחנו נפגשים במקומות שקשה לנו אנחנו נפגשים עם עצמנו", את יכולה להרחיב בבבקשה

נטאלי: "אני מזמינה את המאזינים לומר במקום "הבן שלי עצבן אותי", "אמא שלי עצבנה אותי" או "הבוס שלי עצבן אותי" לומר "התעצבנתי". אתם עושים את זה לבד בקלות לעצמכם, לא צריך עזרה מבחוץ, ברגע שאתם נזכרים בסיטואציה המעצבנת כל הגוף שלכם הופך להיות כועס ולוהט, למרות שהבנ"א המדובר בכלל לא בסביבה. הכעס הוא אצלכם ולא בחוץ.

המורים הגדולים ביותר הם ההורים שלנו, הילדים שלנו ובן או בת הזוג שלנו, אחרת לא היינו כ"כ משתוללים והגוף שלנו לא היה מגיב כמו שהוא מגיב. לכן, כשאנחנו פוגשים את הקרובים אלינו, אנחנו פוגשים איזשהו שיקוף, אנחנו פוגשים את עצמנו, וזאת הסיבה מדוע כדאי לעבוד עלינו, מולנו, מול עצמנו, ולהפוך את הסביבה למנוף צמיחה. "

5. ענת: "כשאמרת למאזינה "משהו במפגש בינך לבין אמא שלך, הגוף שלך לא עומד בו" במה הגוף שלה לא עומד? וגם איך מטפלים בעצמנו תוך כדי? אם בסיטואציה מול מישהו אני מתעצבנת וכועסת איך אני מטפלת בעצמי תוך כדי האינטראקציה?"

נטאלי: "הרבה פעמים כשמישהו מדבר איתנו ואנחנו עונים בכעס אז השאלה הכי חשובה לשאול את עצמנו לפני שאנחנו מגיבים זה מה קורה לי בגוף?, ללכת פנימה ולבדוק מה קורה לי

כי בעצם כשאנחנו כועסים, כשמישהו אומר לנו משהו ואנחנו רוצים להגיב עולה בגוף תחושה לא נעימה, ואנחנו לא מגיבים אליו אלא אנחנו הודפים את החויה הקשה שאנחנו עוברים. מה שאנחנו כן צריכים לעשות באותו הרגע במקום לענות הוא לטפל בעצמנו.

אני אתן לך דוגמה, למשל אמא לילד בן 17 אמרה לי שהיא רוצה לעבוד על היחסים שלה מול הבן שלה והיא מספרת שכשהוא מדבר היא לא יכולה לשמוע מה שהוא אומר כי הוא חצוף ומדבר אליה בדרך לא נעימה אז שאלתי אותה "איך את מגיבה?" היא אומרת לי "אני צועקת עליו חזרה או שאני הולכת ומתעצבנת", שאלתי אותה אם היא שמה לב פעם מה קורה לה בגוף לפני שהיא עונה? היא שואלת אותי "מה זה קשור?". זה קשור, כי ברגע שהוא מדבר היא שומעת משהו והגוף שלה מפתח איזשהי תחושה קשה, תחושת תסכול, תחושת חוסר אונים, תחושת יאוש, וברגע שהיא תשים לב לזה, ותעקוב אחרי זה, תנשום, תיקח כמה נשימות עמוקות היא תענה משהו אחר.

הדרך הטובה ביותר היא לשאול את עצמי מה קורה לי בגוף עכשיו לפני שאני עונה? ולתרגל את זה.

לשאול שאלה אחת לפני שאתם מגיבים: מה קורה לי בגוף, הגוף יענה לכם. לקחת מספר נשימות ואז תגיבו, ואז התגובה אני מאמינה תהיה הרבה יותר מדויקת ונינוחה, כי הפחד שלנו הוא להרגיש את התחושה הקשה. "

6. ענת: "תחושת הגוף הזאת היא משהו שהתחיל בגיל מאוד צעיר, זה משהו שמגיל מאוד צעיר אנחנו מפחדים להרגיש אותו?"

נטאלי: "כן."

"אני מלמדת אנשים שתי שפות: את שפת ההויה, ואת שפת החישה. כשמשהו לא עובד אנחנו מאומנים בלשאול את עצמנו "מה אני עושה?" אנחנו לא שואלים את עצמנו "מה אני חש?" או "מה קורה לי עכשיו בגוף?", ואז אנחנו עושים פעולות, רצים, רצים, רצים, רצים, עושים הכל כדי לא לחוש את הכאב, או את הפחד, או את המתח, או את הלחץ. אנחנו עושים איזושהי פעולה שמסיחה את זה לכמה דקות אבל לא עשינו טרנספורמציה, עשינו אולי שינוי קל של הרגשה טובה, ולכן זה אף פעם לא עובד, ולכן הקיצור דרך הכי גדול זה לעבוד על היחסים שלנו עם הקרובים אלינו כי שמה אנחנו יכולים לעשות עבודה אותנטית, טרנספורמטיבית שתשחרר אותנו."

7. ענת: "השם של התוכנית הוא "שיחות טרנספורמטיביות" ואת מזכירה הרבה את המילה טרנספורמציה, מה זה טרנספורמציה? אנחנו רוצים לעשות טרנספורמציה? אנחנו בד"כ רוצים לעשות שינוי, לא?"

נטאלי: "תיראי, הדבר הכי חשוב זה שיחות, בסופו של דבר בנ"א כיצורים אנושיים מתקיימים בתוך שיח, בתוך דיאלוג.

הקיום שלנו הוא בתוך השפה בתוך הגוף ובתוך התודעה אבל קודם כל יש שיח, בני אדם מדברים. כל מערכות היחסים שלנו גם כהורים וילדים, בעבודה, ברחוב, בתקשורת, הכל נמצא בתוך דיאלוג, בתוך שיח, זה המהות, ואני חושבת שאחד הדברים שכדאי להביא לעולם זה את השאלה איך אני מנהל דיאלוגים? איך אני מנהל שיחות?

כי אם נשאל את עצמנו את השאלה הזאת זה ייקח אותנו למיומנות הכי חשובה שהיא קשב, אני מקשיב, כי שיח הוא סוג של קשב.

בעולם כ"כ מהיר,מוסח וממוחשב, השיחה נהפכה להיות דבר נדיר לצערי, והייתי רוצה שאנשים ישימו פוקוס לא על טרנספורמציה אלא על השיחות שלהם, על כמה הם נושמים כשהם מדברים, על כמה הם עוצרים, כמה הם קשובים, ועל כמה הם מבינים שהדיאלוגים שהם מנהלים משפיעים על החיוניות שלהם ביום יום, התקשורת שהם מנהלים. אז קודם כל זה שיחות, אח"כ זאת הטרנספורמציה, ללא שיחות אין טרנספורמציה.

יש פילוסוף שאני מאוד אוהבת קוראים לו עמנואל לבינאס, פילוסוף צרפתי שאומר "כשאתה מאפשר לאחר להיות אחר ואתה ניפגש איתו אז כשהאחר הוא אחר ואתה הוא אתה, כשאתה יכול לתת לאחר להיות הוא אז במפגש ביניכם אלוהים עומד, השכינה עומדת". בעיני זאת המהות של טרנספורמציה, זה סוג של הויה, זה קודם כל להיות, הרבה פעמים אני רואה אנשים מדברים והם לא נמצאים, הם לא עוצרים רגע ונוכחים, אפילו כשהם יושבים הם לא מסדרים את הגוף שלהם ואת הישיבה שלהם, הם מתחילים לדבר. אני בעד קצב איטי, לאט לאט, בקצב הנשימה, קצב השיחה כקצב הנשימה, וקצב הנשימה זה הקצב של טרנספורמציה.

אם אתם מדברים מהר תאשלו את עצמכם "אם הייתי מדברת יותר לאט מה היה קורה לשיחות שאני מנהל?", או "מה היה קורה לשיח עם בן הזוג שלי, עם הילדים שלי אם הייתי מאט את הקצב?", כי הקצב שבו אנחנו מדברים אמור להיות הקצב של הנשימה, וזה יותר מלטף וחומל."

ענת: "כשאני מדברת מהר אני מנסה לדבר עוד יותר מהר כי זה נובע מאיזשהי אמונה שיש לי שאני לא אספיק להגיד את כל מה שאני רוצה."

נטאלי: "זה לא מדויק, את מדברת מהר כי את פוחדת שלא מקשיבים לך. בד"כ אנשים שמדברים מהר הם לא סומכים על זה שהסביבה מקשיבה להם. כילדים הם אולי רדפו אחרי אמא שלהם או אבא שלהם שיקשיבו להם אז הם צריכים להספיק.

אז אני מציעה לכולם להוריד את הקצב."

ענת: "זה לא אותנטי לי לדבר לאט, אני מרגישה שאני מרצה אותך."

נטאלי: "הדבר הכי נורא שאדם יכול לעשות לעצמו זה לרצות מישהו, כי גם הוא סובל וגם האחר, זה בלתי נסבל, אז עזבו אתכם מלרצות תעשו מה שאתם רוצים."

ענת: "אז איך אני אתחיל פשוט לדבר לאט? מאיפה מתחילים, מאיפה ניגשים לזה?"

נטאלי: "אני אוהבת לגשת לכל דבר מתוך הקשר רחב, ולשאול: "למה אני מדבר? למה בכלל לדבר?" זה לא מובן מאליו שאני מדבר, או אני מדבר עם מישהו, ומה באמת השיח, מה הדיאלוג מאפשר לי.

הרבה פעמים אנחנו משתמשים בשיח כדי לא לחוש פחד או לא לחוש כעס, או לא לחוש מתח, או לא לחוש כאב, זה לא סתם שבמדיטציה, כשאנשים הולכים לויפסאנה או לרטריטים או מתמודדים עם כאב ואומרים להם לא לדבר, דיבור זו הפעולה שצורכת הכי הרבה אנרגיה מהגוף, ואנשים טועים לחשוב שהקשבה צורכת הכי הרבה אנרגיה, בקשב יש בו מנוחה, ואנחנו בעידן שלא נחים בו.

כשאני מדברת אני שמה לב מה קורה לי בנשימה ואני לא אגיד משהו אם אני לא מסונכרנת עם כל שאיפה וכל נשיפה. אם אני שם לב לנשימה שלי, אני בעצם לוקח אחריות לשפה שלי. הגוף לא מנהל אותי, אני מנהלת אותו והמתווך היחיד והעיקרי בין העולם הפנימי שלנו לעולם החיצוני שלנו הוא הנשימה שמתבטאת דרך השפה. אז אם אני לא ער לכל שאיפה ונשיפה שלי תוך כדי שיחה, אני בעצם לא בקשר עם הגוף שלי, אני בעיקר בקשר עם השכל, שהוא, כמו שידוע מאוד מוגבל.

השלב הראשון הוא להוריד את הקצב, להתאמן לדבר יותר לאט תוך תשומת לב לנשימה שלנו ואז, כשמגיע חמצן לכל הגוף והוא נפתח הוא מדויק יותר ואז אנחנו מקשיבים למה שאנחנו אומרים. רוב בני האדם לא קשובים למה שהם אומרים ואז אנחנו יכולים לתת כבוד לשפה ולברור היטב את מה שאנחנו רוצים למסור, ואם אין לנו משהו תורם או משמעותי להגיד עדיף לא להגיד, עדיף לנשום."

ענת: "זה נשמע לי קצת מדכא, כי מה עם הספונטניות?, כל מילה, כל מחשבה, לנשום, ישר זה מעייף אותי."

נטאלי: "נכון, כי את עייפה ולכן זה מעייף אותך. הרבה פעמים כשאנחנו עוצרים ונושמים קורים לנו דברים שאנחנו מדחיקים או לא שמים לב אליהם, למשל אנחנו פתאום חשים עייפות, או שאנחנו פתאום חשים איזשהו כאב בגוף או חוסר נוחות כי אנחנו מקשיבים. אני לא יודעת איך אנשים יכולים להקשיב לאנשים אחרים אם הם לא יודעים להקשיב לעצמם.

ואפרופו ספונטניות, את מתכוונת לאוטומטיות. אנחנו אומרים " אני רוצה להיות ספונטני" בעצם אנחנו מתכוונים שאנחנו רוצים להיות אוטומטים. בשהות יש המון ספונטניות כי זה מרחב שבו אתה יוצר, נכנס אויר, איך יכולה להיות ספונטניות כשאין אויר?"

ענת: "אני חושבת שזאת בקשה נורא קשה, ניראה לי נורא קשה כל הזמן לנשום."

נטאלי: "נכון, זה קשה בהתחלה, תיראי, הרי בסוף מתים אז השאלה על מה הפוקוס בחיים, היחסים שלנו עם החיים הם היחסים עם הקצב של הנשימה.

שמת לב מה קורה לילדים כשמישהו כועס עליהם? נגיד נשפך להם כוס מים ואומרים להם "למה לא שמת לב?" הדבר הראשון שקורה להם זה התכווצות של הנשימה, הם נושמים פנימה, מחזיקים את האויר בגוף ומאותו רגע הנשימה שלהם השתנתה לשארית חייהם. הורים, התפקיד שלהם זה ללמד את הילדים שלהם, לאפשר לילדים שלהם לנשום, כמו שלפעמים ילדים בוכים, כי קשה להם עם הגוף שלהם והדבר הכי נוראי שהורה יכול לעשות לילד זה לעצור את הבכי שלו או לדכא את הבכי שלו, במקום לתת לו פשוט לבכות.

אני לא מדברת על תינוקות, אלא על ילד שנפל, ילד שקרה לו משהו, לתת לו לבכות ולסדר לו את הנשימה.

מה קורה לנו בבכי או בטראומה? הגוף איבד את הקצב שלו, ולכן הדבר היפה ביותר בעיני, זה ללמד אנשים, במיוחד בתוך מערכות יחסים קצב איטי.

אם את תחשבי על זה איפה את חווה לחץ בשיחות? כשהצד השני לא סיים את הנשימה שלו, יש שם לחץ, מופעל מתח, מישהו מדבר ואנחנו נכנסים בלי שהוא נשם."

בברכה,
דיקלה ניצן – מאמנת אישית.

Image courtesy of stockimages at FreeDigitalPhotos.net